אחר הצהריים הלכנו לים, לפתוח את סוף השבוע. השתרענו על שמיכה, התחבקנו בכיף, ואז יויו צחק אל אבא. זה לא היה הצחוק הראשון שלו (כבר שבוע או משהו כזה), אבל זו היתה הפעם הראשונה שהצחוק כוון אל אבא, והיה ארוך ומקסים, ואבא נמס כולו ותיעד את הכל בזיכרון.
אחר כך חזרנו הביתה, התקלחנו, וישבנו לראות את Into The Wild (המצוין והמרגש). לקראת השליש האחרון, יויו התעורר ורצה לאכול. אחר כך הוא נרדם, ואמא שלו המשיכה לערסל אותו. כשהסרט נגמר, הסתכלנו עליו, ובקושי הצלחנו להכיל את עצמנו. אבא שלו ליטף אותו ומחה אחת קטנה.
אחר כך השכבנו אותו, אמא שלו הלכה לשירותים, ואבא שלו - aka אבא אובסס - ישב וחפר כל מידע שהצליח למצוא על הסרט. ואז יויו התעורר. הוא מגלה יותר ויותר את הידיים, ואוהב לדחוף אותן לפה; כנראה שהוא שלף את המוצץ. אז הוא שכב שם, אוכל את הידיים הקטנות שלו. כשאבא בא לבדוק מה קורה, יויו כבר היה רענן כמו צזיקי, ושמח מאוד על הביקור. אבא הכניס את הראש לתוך הכילה, וחייך אל יויו, ויויו הסתכל לו בעיניים, ואמר בכוונה רבה: נננגן*.
*קשה לאיית את זה נכון. באנגלית זה היה יוצא משהו כמו Hnnghn, עם איזו הברה גרונית-נזלית באמצע, משהו כמו שפת הנוואחו. אולי הילד אינדיאני.
אבא, מסטול מאושר, חייך אל יויו וליטף אותו. יויו, שראה שאבא לא מבין, הסתכל לאבא ישר בעיניים, וחזר ואמר: נננגן. ואז הוא חיכה שתיים או שלוש שניות, ואמר את זה שוב. ואז עוד פעם. וכשאבא סופסוף הבין ואמר נננגן בחזרה, יויו נראה מרוצה מאוד, וחזר ואמר לאבא: נננגן, נננגן, נננגן, בכוונה גדולה ובריכוז גדול ובמבט ישר בעיניים, במשך שתי דקות ארוכות מאוד.
זה היה מין רגע "מים" כזה, למי שזוכר את הלן קלר. מה שיויו ניסה לומר הוא, "פתאום הבנתי את הקטע הזה עם הקולות. אנחנו מדברים".
הוא דיבר איתי.
"רגע שלא שוכחים כל החיים" קטן על זה. זה היה הרגע ששבים ומשחזרים שנייה לפני שעוצמים את העיניים לנצח.
